פסק-דין בתיק ע"ר 15046-12-11

השופטת לאה גליקסמן :

1.      ערעור זה סב על החלטת רשם בית דין זה, השופט אילן סופר מיום 30.11.11 (ע"ע 22363-09-11), בה נדחתה בקשת המערערת (להלן - העובדת) לחייב את המשיבה (להלן - החברה) בהפקדת ערובה. זאת, להבטחת הוצאותיה של העובדת בהליך הערעור שהגישה החברה על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 9.6.11 (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור גב' הדסה שליסל וד"ר אליעזר רוזנטל; עב 11628-07).

הרקע לערעור, כעולה מכלל החומר שבתיק :

2.      החברה, העוסקת בייבוא, רכישה והפצה של מוצרי קרמיקה, אבן וכלים סניטריים,  הגישה תביעה בבית הדין האזורי נגד העובדת, שהועסקה בה כמנהלת פרויקטים, להשבת מקדמות ששולמו והפרשות המעביד לפוליסת ביטוח מנהלים, וכן לתשלום פיצוי עבור הפסד רווחים בגין גזילת לקוחות. מנגד, הגישה העובדת תביעה שכנגד לתשלום פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה.

3.      בפסק דין מיום 9.6.11 דחה בית הדין האזורי את התביעה והתביעה שכנגד. בית
הדין האזורי לא חייב אף צד בהוצאות.

4.      החברה הגישה ערעור על פסק דין זה. בהחלטה מיום 29.11.2011 הוארך המועד להגשת ערעור שכנגד על ידי העובדת.

הבקשה להפקדת ערובה והחלטת הרשם :

5.      העובדת הגישה בקשה לחייב את החברה בהפקדת ערובה להוצאות, בסכום הנע בין 37,500 ש"ח לבין 75,000 ש"ח. על פי הנטען בבקשה, בתום הליך ההוכחות בבית הדין האזורי ובטרם ניתן פסק הדין, סגרה החברה את שעריה, פיטרה את כל עובדיה, נכסיה הועברו לאחרים ואין בה כל פעילות עסקית. לפיכך, עולה החשש כי ככל שיידחה ערעורה של החברה, היא לא תוכל לעמוד בתשלום הוצאותיה של העובדת.

6.      החברה בתגובתה טענה כי הבקשה לא נתמכת בתצהיר או ראיה כלשהי להוכיח את הטענה עליה היא מבוססת; בכל מקרה, אין כל רלוונטיות למכירת הפעילות העסקית של החברה; בניגוד לנטען בבקשה, החברה עדיין פעילה ורשומה ככזו באתר רשם החברות; לא בכדי לא טענה העובדת דבר לעניין הסולבנטיות של החברה, ואין כל חשש, אשר לא הוכח, כי החברה לא תוכל לעמוד בתשלום הוצאות אם וכאשר ייפסקו הוצאות לזכות העובדת; החברה כלל לא נמנעה מתשלום הוצאות, שכן אלו מעולם לא הושתו עליה; לאור קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, אשר עולות בקנה אחד עם גרסתה של החברה, סיכוייה לזכות בערעור טובים. 

7.      בהחלטה מיום 30.11.11 דחה הרשם את הבקשה להפקדת ערובה. הרשם ציין בהחלטתו את מעמדה של זכות הגישה לערכאות ואת הפסיקה לפיה זכות זו "נעלה" מזכות יסוד, ומנגד את הזכות שקמה לצד שכנגד שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו. כמו כן התייחס הרשם בהחלטתו לפסיקה הנוגעת לחיוב בעל דין, עובד זר וכן תושב ישראל, בהפקדת ערובה. לאור פסיקה זו קבע הרשם כי קיימות שתי אמות מידה מצטברות לחיוב מערער תושב ישראל בהפקדת ערובה: האחת - אי תשלום הוצאות בהליכים קודמים; השנייה - היותה של התביעה מופרכת. במקרה הנדון, כלל לא נפסקו הוצאות בבית הדין האזורי וממילא לא נמנעה החברה מתשלומן ועל כן לא מתקיים התנאי הראשון והבסיסי להפקדת ערובה. בנסיבות אלה, לא מצא הרשם מקום להתייחס בהחלטה לסיכויי הערעור, שכן הבסיס לבקשה, היינו אי תשלום הוצאות שנפסקו בהליך קודם, אינו קיים. לאור כל האמור נדחתה הבקשה, והעובדת חויבה בתשלום הוצאות החברה בסך של 1,500 ש"ח.

הערעור

טענות הצדדים בערעור :

8.      העובדת טוענת כי הרשם טעה בכך שנמנע מלהתייחס בהחלטתו לעובדה שאינה שנויה במחלוקת ומבוססת על הודאת בעל דין בתשובת החברה לבקשה כי החברה נסגרה, כל פעילותה נמכרה, ואין כעת מאחוריה ולא כלום; הרשם התעלם בהחלטתו מהחזקה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון, לפיה יש לחייב תובע, שהינו חברה בע"מ בערובה להוצאות הנתבע; גישה זו מוצאת את ביטויה בסעיף 353א לחוק החברות, התשס"ה-2005 (להלן- חוק החברות (, שלפיו נקודת המוצא היא כי יש לחייב בהפקדת ערובה כשמדובר בחברה בע"מ, אלא אם כן מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שלא לחייב בהפקדת ערובה, ונטל ההוכחה מוטל על החברה ולא על מבקש הבקשה; הרשם לא התייחס לכך שלחברה היה יומה בבית הדין האזורי, ולכך שלפי הפסיקה כאשר מדובר בשלב הערעור נוטים בתי המשפט ובתי הדין להורות על הפקדת ערובה; הרשם שגה ביישום הדין בכך שקבע כי אמות המידה לחיוב בהפקדת ערובה הן מצטברות ולא חלופיות. לפיכך, היה על הרשם לבחון אמות מידה נוספות כדוגמת סיכויי הערעור, מלבד אמת המידה היחידה שבחר לבחון; העובדה שהחברה נסגרה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין האזורי משנה את "מאזן הכוחות", שכן בטרם ניתן פסק הדין החברה הייתה פעילה, וכיום קיים חשש כי היא לא תוכל לעמוד בתשלום הוצאות העובדת בעתיד, ככל שערעורה על פסק הדין יידחה.

9.      החברה תומכת בהחלטת הרשם מטעמיה ומוסיפה כי דין הערעור להידחות שכן לא מתקיימות אמות המידה לחיובה בהפקדת ערובה על פי הוראת תקנה 519 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן- תקנות סדר הדין האזרחי), היינו אי תשלום הוצאות בהליכים קודמים וסיכויי ערעור נמוכים; החברה לא נמנעה כלל מתשלום הוצאות שכן אלו מעולם לא הושתו עליה; העובדת לא הצביעה על מקרים אחרים בהם לא עמדה החברה בחובתה לתשלום הוצאות שנפסקו לה; סיכויי הערעור טובים לאור הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, שעולות בקנה אחד עם גרסת החברה; העובדת לא תמכה את בקשתה לחייב את החברה בהפקדת ערובה בתצהיר כנדרש בתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי , החלה בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33ל חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, ואף לא ציינה מדוע בקשתה אינה נתמכת בתצהיר; אי צירוף תצהיר תומך לבקשה מהווה פגם מהותי, שדי בו להביא לדחיית הבקשה על הסף; בניגוד לטענת העובדת, אין כל רלוונטיות למכירת פעילותה העסקית, שכן החברה פעילה, חיה וקיימת בעולם המסחר והיא אף רשומה ככזו באתר רשם החברות; גם אם היתה נכונה טענת העובדת בנוגע למכירת פעילותה העסקית של החברה, עדיין לא היה בכך די כדי להעיד על מצבה הכלכלי או הסולבנטי של החברה; אין להחיל הנחות יסוד שנקבעו כשעמד בתוקפו סעיף 232 לפקודת החברות, שכן הוא בוטל, ובניגוד לטענת העובדת ספק אם סעיף 353א לחוק החברות חל על המקרה הנדון; אין בהיות בעל דין חברה בעירבון מוגבל כדי לשנות את גישת בית הדין לעבודה לפיה יש ליתן משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות כקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי; ככלל, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים זאת; הטלת החובה להפקיד ערובה, יש בה כדי לפגוע בזכות הגישה לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית.

10.  העובדת מוסיפה וטוענת, בתשובה לטענות החברה, כי הטענה שהחברה  רשומה ברשם החברות אינה רלוונטית,  ואין כל משמעות לכך שהחברה קיימת מבחינה רישומית, אלא יש צורך בבדיקה מהותית;  טענת החברה כי העובדת לא תמכה את בקשתה בתצהיר כמתחייב שגויה שכן תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי אינה חלה בבתי הדין לעבודה והדבר משתקף בפסיקה; טענת החברה ביחס לצירוף תצהיר מתייתרת בשל הודאתה כי נסגרה ופעילותה נמכרה; בית דין זה קבע כי סעיף 353א לחוק החברות חל בבתי הדין לעבודה; בהליך ערעור הנטל להראות שאין מקום לחייב בערובה הוא על החברה; חיוב החברה בערובה הוא הכלל ולא החריג; הלכה היא כי בית הדין הארצי נוטה באופן מובהק להורות על הפקדת ערובה בשלב הערעור.

הכרעה :

11.  לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכי יש לחייב את החברה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות העובדת בערעור. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.